פסק-דין בתיק עת"מ 44739-03-11

1.      לפנינו עתירה על החלטת הוועדה המיוחדת מיום 1.2.2011 בתיק מס' 2720 לפי סעיף 137(ב)(2) לחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005. הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא אישור תשלום מיוחד לעותרים, לפנים משורת הדין, בקשר עם זכות שכירות בדיור ציבורי ב"דירה-כפולה", וזאת הגם שעברו להתגורר בה לאחר "היום הקובע" (6.6.2004).

רקע עובדתי - שאינו שנוי במחלוקת

2.      העותרים, מר ניסן לישה וגב' נאוה לישה, התגוררו בדירה בת 70 מ"ר של ה"דיור הציבורי" (חברת שו"פ) ביישוב נווה דקלים החל מאוגוסט 1999 (בית מס' 293). הדירה הייתה בת שני חדרי שינה. בתחילה גרו העותרים בדירה עם שני ילדיהם. לאחר לידת בנם השלישי, ביוני 2002, החלו העותרים לחפש דירה גדולה יותר שתתאים לצרכי המשפחה המתרחבת ומאז הם באו בדברים לעניין זה עם מזכירות היישוב. הצפיפות ומצוקת המקום בדירה גברו בדצמבר 2003, אז נולד בנם הרביעי של העותרים. במרץ 2004 נודע לעותרים על פינויה הצפוי של "דירה-כפולה" ביישוב, ששטחה 140 מ"ר. העותרים פנו למזכירות היישוב על מנת שתאפשר להם לשכור את הדירה הכפולה לכשתתפנה (בתים מס' 298 ו-299). בהמשך לכך, המזכירות קיבלה החלטה על זכאותם של העותרים לשכור את הדירה הכפולה. ההחלטה נתקבלה ביום 24.5.2004, אך בסמוך לכך ולפני מימושה של אותה החלטה הודע לעותרים (ביום 7.6.2004) על כך שהוחלט לאפשר למשפחה אחרת לשכור את אותה דירה-כפולה. העותרים השיגו על שינוי ההחלטה, ולאחר שימוע שנערך במזכירות היישוב הוחלט שלא להשכיר את הדירה הכפולה במלואה לאף אחת מן המשפחות. הפיתרון שמצאה המזכירות היה חלוקת הדירה הכפולה לשתי המשפחות והוספת שני חדרים צמודים לדירה - חדר אחד לכל אחת מהמשפחות.

3.      העותרים לא השלימו עם החלטה זו של מזכירות היישוב ופנו לבוררות על-פי דין תורה בבית הדין הרבני האזורי לממונות - חוף עזה. זאת, על-פי הסכם בוררות בינם לבין המזכירות (נספח 5 לעתירה). בפסק הבוררות שניתן ביום 8.7.2004 הוחלט, כי החלטתה האחרונה של המזכירות - לפיה שתי המשפחות יחלקו את הדירה - תקפה. יחד עם זאת, נדרשה המזכירות לפצות את העותרים בבניית חדר נוסף (מעבר לחדר הנוסף הנ"ל עליו החליטה המזכירות ביוזמתה לאחר השימוע). בדיון נוסף שהתקיים לפניי הבורר ביום 26.8.2004, טענו העותרים שהיו קיימות בעת ההיא דירות פנויות ביישוב. לכן יש לשנות מפסק הבוררות ולאפשר לעותרים לשכור את הדירה הכפולה במלואה. המזכירות טענה מצידה, שאין באפשרותה לקיים את פסק הבוררות ולבנות שני חדרים לעותרים מטעמים תקציביים, אך ניאותה להשכיר לעותרים את הדירה הכפולה - כבקשתם - מכיוון שהלחץ המיידי על הדירות ביישוב ירד. בהמשך לכך, החליט הבורר (ביום 26.8.2004), בהסכמת מזכירות היישוב כאמור, שהעותרים יוכלו לשכור את הדירה הכפולה הנ"ל. יצוין, במאמר מוסגר, כי הליכי הבוררות הסתיימו זמן מה לאחר שנתקבלה החלטת הממשלה על יישום ההתנתקות. מדובר בנתון שהוא רלבנטי לעניין סוגיית הפיצוי; ולמשמעותו נתייחס בהמשך הדברים. מכוח החלטת הבורר הנ"ל מיום 26.8.2004 העותרים עברו להתגורר בדירה הכפולה בחודש ספטמבר 2004, וזאת לאחר "היום הקובע" כמשמעו בחוק - הוא 6.6.2004. בחודש אוגוסט 2005 נאלצו העותרים לעזוב את ביתם, כשפונה היישוב נווה דקלים במסגרת יישום תכנית ההתנתקות.  

תביעת הפיצויים והליכים שבאו לאחריה

4.      לאחר שהתפנו מביתם, הגישו העותרים תביעת פיצויים לוועדת הזכאות לפי החוק. העותרים תבעו פיצויים בראשים שונים. ראש התביעה הרלבנטי לענייננו הוא תביעתם של העותרים לפיצוי לפי סעיף 38 לחוק, המזכה בעל זכות שכירות ב"דיור ציבורי", בכפוף לתנאים שונים, בפיצויים עבור הפגיעה בזכות זו עקב יישום תוכנית ההתנתקות. העותרים ביקשו לחשב את הפיצוי בראש זה של התביעה על-פי שטחה של הדירה הכפולה. אלא שבקשה זו נדחתה (נספח 6 לעתירה). הוועדה נימקה את החלטתה בכך שלפי סעיף 38 לחוק, הזכאות לפיצוי בגין זכויות שכירות בדיור ציבורי מותנית במגורים בבית המושכר שנתיים לפני ה"יום הקובע" - 6.6.2004 (אז נתקבלה כאמור החלטת הממשלה על ביצוע ההתנתקות), ומשעה שהעותרים עברו לדירה הכפולה רק כשלושה חודשים לאחר היום הקובע אין הם זכאים לפיצוי בגין הדירה הכפולה. העותרים זוכו אם כך בפיצוי, אולם הפיצוי חושב לפי שטחה של הדירה הראשונה בת 70 המטרים הרבועים; היא הדירה בה התגוררו העותרים ביום הקובע, כאמור. הפיצוי שנתקבל בראש זה של התביעה היה בסך של 351,900 ש"ח בתוספת פיצוי לפי ותק כאמור בסעיף 5 (ב)(3) לתוספת השניה לחוק. 

5.      העותרים ביקשו מוועדת הזכאות לתקן את החלטתה בכל הנוגע לשטח שלפיו חושב הפיצוי, אך בקשתם נדחתה בהחלטה מיום 9.10.2007. על החלטותיה של  ועדת הזכאות לא הוגש ערעור. עם זאת, העותרים מיאנו להשלים עם התוצאה ופנו לוועדה המיוחדת לשם אישור תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, בעניין הדירה הכפולה ובעניינים נוספים. בקשתם של העותרים לאישור תשלום מיוחד נתקבלה בעניינים שונים (החלטה מיום 25.5.2009; נספח 8 לעתירה). בכל הנוגע לשטח הדירה הכפולה, קבעה הוועדה המיוחדת כי העותרים הם אומנם בעלי "זכות שכירות בדיור ציבורי" בדירה הכפולה (עמ' 2 להחלטה), אולם נקבע כי לא נמצאו נסיבות מיוחדות להצדקת אישורו של תשלום מיוחד לפי שטחה של הדירה הכפולה ולוועדה המיוחדת גם אין סמכות לדון בבקשה. על החלטה זו הוגשה עתירה מינהלית לבית משפט זה (עת"מ 1795/09 לישה נ' המשיבה לפי חוק ישום תוכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005). לאחר דיון שהתקיים באותה עתירה לפני כב' השופט נ' סולברג, הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט לפיה הדיון יוחזר אל הוועדה המיוחדת "על מנת שתיתן החלטה חדשה, מבלי שתהיה כבולה להחלטה נשוא העתירה" (נספח 12 לעתירה). בהמשך לכך, הוועדה המיוחדת קיימה דיון נוסף בעניינם של העותרים ביום 21.6.2010 במעמד העותר ובאי כוחו. ביום 1.2.2011 ניתנה ההחלטה החדשה בעניינם של העותרים. החלטה זו - היא מושא העתירה שלפנינו.     

החלטת הוועדה המיוחדת

6.      ברוב דעות, דחתה הוועדה המיוחדת את בקשתם של העותרים לחישוב הפיצוי לפי שטח הדירה הכפולה. חברי הרוב עמדו על כך שעל-פי החוק הזכות לקבלת פיצוי בגין זכות שכירות בדיור ציבורי קמה כאשר הסכם השכירות נעשה לפני "היום הקובע" והתובע גר בדירה שלגביה נתבע הפיצוי ביום הקובע ושנתיים לפני כן. נקבע כי תנאים אלה מתקיימים בעותרים לגבי הדירה הראשונה (הקטנה יותר), אך אין הם מתקיימים בעותרים בכל הקשור לדירה הכפולה. דעת הרוב הוסיפה, כי החוק, בהוראותיו השונות, מבקש למנוע מצב שבו יינתן פיצוי כפול בעד אותו נכס. זה יהיה מצב הדברים אם יינתן פיצוי לעותרים בגין הדירה הכפולה, משעה שנמצא כי כבר ניתן פיצוי בעד הדירה הכפולה למשפחה אחרת - היא המשפחה שהתגוררה באותה דירה לפני העותרים לרבות ביום הקובע. עוד נכתב בהחלטה, כי מתן הפיצוי המבוקש יעמוד בניגוד לתכלית החוק במתן פיצויים לבעל זכות שכירות בדיור ציבורי. לבסוף צוין, שלא ניתן להצדיק תשלום מיוחד לעותרים גם לאור הפיצוי הכולל שקיבלו.

7.      דעת המיעוט בוועדה סברה אחרת. לדעתה נעשה לעותרים "עוול גדול" בכך שהדירה הכפולה שהוקצתה להם אוכלסה על-ידי משפחה אחרת. בדעת המיעוט צוין, כי אין זה מעניינם של העותרים כי משפחה אחרת קיבלה פיצוי בגין הדירה הכפולה. הדבר לא צריך לפעול לחובתם. דעת המיעוט סברה, שבנסיבות המיוחדות של המקרה היה מקום לאשר לעותרים פיצוי שלפנים משורת הדין לפי שטחה של הדירה הכפולה. נוסיף ונציין, כי בקשה אחרת של העותרים שנדונה בהחלטת הוועדה המיוחדת, לכפל מענקי שכירות והובלה, התקבלה באותה החלטה (בדעת הרוב) ואושר להם תשלום מיוחד נוסף (על תשלומים מיוחדים אחרים שאושרו להם), לפנים משורת הדין, בסך של 48,000 ש"ח.

על החלטה זו של הוועדה המיוחדת נסובה, כאמור, העתירה שלפנינו.

עיקרי טענות העותרים

8.      העותרים טענו כי רק בשל מחסור בדירות בדיור ציבורי בנווה דקלים ובשל טיפול רשלני של מזכירות היישוב הם לא זכו לעבור לדירה גדולה יותר לפני "היום הקובע". זאת, הגם שהם היו זכאים לכך עוד לפני כן - הן לפי כללי הדיור הציבורי והן לפי החלטת מזכירות היישוב. בהמשך לכך נטען, כי אין לזקוף לחובתם את המעבר לדירה הכפולה לאחר היום הקובע. לטענת העותרים, תכליתו של היום הקובע היא למנוע מניפולציות לאחר שנתקבלה החלטת הממשלה, ובנסיבות העניין אין מחלוקת כי המעבר לבית הכפול לאחר היום הקובע לא נבע ממניפולציה כלשהי. העותרים טענו בהקשר זה, כי במקרים אחרים, כאשר מעבר הדירה היה לפני היום הקובע, אישרה הוועדה תשלום מיוחד שחושב לפי נתוני הדירה האחרונה, למרות שלא גרו בה שנתיים עובר ליום הקובע. נטען עוד, כי תכלית החוק היא העמדת הנפגע במצבו ערב ההתנתקות. בהתאם לתכלית זו, כך נטען, יש לפצות את העותרים לפי שטח הדירה הכפולה. משלא ניתן להם פיצוי לפי שטח הדירה הכפולה מצויים העותרים, לטענתם, במצב הגרוע עשרות מונים ממצבם ערב ההתנתקות. בנוסף טוענים העותרים, כי הוועדה המיוחדת לא שקלה את כל הנסיבות המיוחדות ובכך חטאה לתפקידה. החלטתה היא, לפיכך, בלתי סבירה.

9.      העותרים מוסיפים וטוענים, כי אין ממש בנימוק של דעת הרוב שבהחלטת הוועדה המיוחדת לפיו משפחה אחרת קיבלה פיצוי בגין הדירה הכפולה. סעיפי החוק עליהם הסתמכה הוועדה המיוחדת בהקשר זה אינם חלים בנסיבות העניין, וממילא הוועדה המיוחדת אינה כבולה להוראות חוק אלו. עוד תוקפים העותרים את החלטת הוועדה המיוחדת בטענה שהחלטתה מפלה את העותרים לעומת מקרים אחרים, בהם ניתן תשלום מיוחד גם כאשר הייתה חריגה מ"קו הגבול" של היום הקובע או ממקרים בהם ניתן פיצוי בגין אותו בית מגורים לשתי משפחות שונות. לבסוף טוענים העותרים, כי הבטחת מזכירות היישוב (אשר ניתנה לפני היום הקובע) מהווה הבטחה שלטונית, ומצדיקה - כשלעצמה - את אישורו של התשלום המיוחד המבוקש, בנסיבות העניין.

עיקרי טענות המשיבה

10.  המשיבה טענה כי מתן תשלום לעותרים כמבוקש בעתירה נוגד את תכליות החוק. משכך, אין היא מוסמכת לאשר בנסיבות העניין תשלום מיוחד לפנים משורת הדין. המשיבה הדגישה בטיעונה כי העותרים עברו לדירה הכפולה לאחר "היום הקובע". מכאן, שבמועד המעבר ידעו העותרים כי מעבר הדירה הוא זמני, וכי הם עתידים להתפנות מהדירה הכפולה בתוך חודשים ספורים. העותרים לא היו יכולים אפוא, לטענת המשיבה, לנהוג בדירה הכפולה "מנהג בעלים" ולהשקיע בה כספים. בהקשר זה מפנה המשיבה לפסק הבוררות בו נקבע שהחלטת מזכירות היישוב שלא להשכיר לעותרים את הדירה הכפולה עובר ליום הקובע תקפה, ומוסיפה כי ממילא אף אם הייתה הדירה מושכרת להם עת שנתקבלה ההחלטה הראשונה של המזכירות (מאי 2004), העותרים לא היו זכאים לקבלת פיצוי לפי שטחה של הדירה הכפולה. הטעם לכך הוא שתנאי למתן פיצוי לפי החוק הוא מגורים של שנתיים בדירה לפני היום הקובע ופרק הזמן שחלף ממועד החלטת המזכירות הראשונה עד ל"יום הקובע" הוא קצר ביותר.

11.  המשיבה טוענת עוד, כי אין לאשר לעותרים תשלום נוסף בהתחשב במכלול התשלומים שהם קיבלו כפיצוי - לפי שורת הדין ולפנים משורת הדין. לבסוף טוענת המשיבה, כי החלטתה בעניינם של העותרים אינה מפלה לעומת מקרים אחרים, שכן הנסיבות באותם מקרים אליהם מפנים העותרים היו שונות. למעשה, טוענת המשיבה, מתן פיצוי לעותרים יהווה הפליה ביחס לעניינם של מי שלא התאפשר להם לשכור דירה בדיור ציבורי חרף זכאותם וחרף מאמציהם, או ביחס למי ששכרו דירה בדיור ציבורי פחות משנתיים לפני היום הקובע. במקרים כאלו, כך נטען, לא אושר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין.

דיון והכרעה

12.   לאחר שעיינו בכתבי הטענות על צרופותיהם ושמענו השלמת טיעון מפי ב"כ הצדדים בדיון שנערך לפנינו, מסקנתנו היא כי דין העתירה להתקבל בחלקה, כפי שיבואר להלן.